קיבלתי היום את קונסולת ה wii שלי. אני מדגיש – שלי. לא של ילדיי, לא של המשפחה. שלי. בלי מכבסת מילים.כבר מזמן לא התרגשתי ככה ממוצר טכנולוגי. העמדתי חבר ב 07:00 בבוקר בניו יורק בתור, לקנות לי את הפלא. חיכיתי שבועיים שיחזור עם הקופסא הלבנה לארץ. היום קיבלתי את החבילה. התרגשות.
אז מה יש בו ב wii, שגורם חודשים אחרי היציאה לשוק, לתורים והתרגשות? זו לא הגרפיקה – ב ps3 יש טובה ממנה. זו גם לא האפשרות למשחק ברשת, גם את זה אנחנו מכירים זה מכבר. זו המשחקיות הייחודית, האחרת. לא בכדי בחרו בנינטנדו להתמקד בחווייה המשפחתית, המלכדת. לא עוד משחק יחידני, אלא חווייה קולקטיבית. די בהצהרה זו, כדי לחדור לבתיהם וארנקיהם של מאות אלפי אמריקנים. ואכן, מדובר בפלא שמסוגל להביא ילדים בני ארבע, יחד עם חבריהם והוריהם, לשבת יחד, כמו פעם לפני שבמשחקי חברה היו שלטים בטריות וכו'.את החווייה הייחודית הזו, הצליחו בנינטנדו לארוז בסט של פרסומות מדליקות, והרבה פחות היי-טקיות מהקולגות בסוני ובמייקוסופט.
תסלחו לי. אני חוזר ל wii שלי.
